זוהי תובענה לפינוי דייר ממושכר שהוא בית-עסק.
אקדמות מילין
1. התובע, ווקף אל-ג'אמע אלאביד בנצרת, הינו הקדש מוסלמי והבעלים, בין השאר, של בניין הידוע כח'אן אל-באשא, הנמצא ברח' קזנובה בנצרת והידוע גם כחלקה 40 בגוש 16522 בקרקעות העיר נצרת (להלן: "הבניין" או "המקרקעין"). בקומה הראשונה של הבניין, ישנם בתי-עסק שונים וצמודה להם חצר, המשמשת כחניון ציבורי בתשלום (להלן: "החצר" או "החניון").
2. הנתבע, הינו מסגר במקצועו ותושב העיר נצרת. הוא דייר לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"), מזה עשרות שנים, באחד מבתי-העסק שבבניין. (להלן: "המושכר" או "בית-העסק"). במושכר, מנהל הנתבע מסגרייה.
3. בין הצדדים התנהל, בזמנו, הליך משפטי קודם. בשנת 2000, הגיש התובע לבית המשפט תובענה זהה כנגד הנתבע (א' 3183/00), בגדרה עתר הוא לפינוי הנתבע מהמושכר בתואנה, כי הנתבע גרם נזק למושכר ואף הפסיק לשלם את דמי השכירות (להלן: "התובענה הקודמת").
התובענה הקודמת, נידונה בפני כב' השופטת המנוחה דינה מויאל ז"ל.
4. בית-המשפט (כב' השופטת המנוחה דינה מויאל ז"ל), ששמע את ראיות הצדדים, החליט (ביום 28.4.2003) לדחות את התביעה הקודמת, מאחר ולא הוכח כדין, כי הנתבע גרם נזק חמור ובזדון למושכר, או קיים נתק קבוע בתשלום דמי השכירות. מכל מקום, ראוי הנתבע לסעד מן הצדק. (סעיפים 6 סיפא ו- 17 לפסק-הדין בתובענה הקודמת). וכן, נקבע בפסק-הדין בתובענה הקודמת, כממצא עובדתי, כי "הנתבע נהג לשלם את דמי השכירות עבור המושכר בתשלום שנתי אחד ולא מידי חודש בחודשו. כמו-כן,עולה כי הצדדים לא הקפידו על מועד קבוע לביצוע התשלום והתשלום בוצע במועדים שונים במהלך השנה ולעיתים אף בסוף השנה" (סעיף 7 רישא לפסק-הדין בתובענה הקודמת).
טענות התובע
5. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי הנתבע, שהוא דייר לפי החוק במושכר, הפר את חובותיו על-פי החוק, בכך שהוא לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו. הוא לא שילם במועד את דמי השכירות של המושכר לשנים 2005, 2006 ו- 2007.
6. וכן, טוען התובע, כי הנתבע השיג גבולו במקרקעין, שעה שפלש, שלא כדין, לחצר, סגר את שטח הקשת הקדמית שבחזית בית-העסק וכן הוא פלש לשטח נוסף בתוך הבניין והצמוד למושכר והפכו למחסן או לשטח עבודה ולעתים למזבלה. כמוכן, הנתבע פלש לחצר והשתלט על חלק ממנה והפכו למחסן ומזבלה. (להלן: "השגת הגבול במקרקעין").
בהשגת הגבול במקרקעין, הפר הנתבע, למעשה, את חוזה השכירות והוראות החוק, ואף גרם נזק למושכר.
7. התובע מבסס את עילת תביעתו על עילות הפינוי המפורטות בסעיפים 131(1), (2) ו- (3) לחוק.
טענות הנתבע
8. הנתבע מכחיש, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה. לדידו, במקרה דנן לא קיימת הצדקה כדין לפינוי מהמושכר. התובע מנסה לנשלו מזכויותיו במושכר. מאז שנת 2000 ואילך, הוא המשיך בתשלום דמי השכירות של המושכר והמגיעים ממנו עד לתקופה בה חלה הידרדרות במצב הרפואי שלו ושל כלתו. התובע לא הוציא לו קבלות כדין בגין תשלום דמי השכירות דנן. הוא פעל בתום לב וללא כוונת זדון. מכל מקום, האיחור בתשלום דמי השכירות של המושכר נגרם מסיבות חריגות ומיוחדות ואינו מצדיק פינויו מהמושכר.
9. וכן, טוען הנתבע, כי השימוש שלו במושכר נמשך עשרות שנים ולא היה כל אירוע חדש המצדיק הגשת התביעה בגין שימוש חריג. הוא עושה שימוש סביר וכדין במושכר. התובע מפריע לו בניהול העסק במושכר על-ידי סגירת החצר וניהול החניון במקום, דבר שמונע ממנו גישה חופשית לבית-העסק. התובע גם גובה ממנו ,שלא כדין ,דמי שימוש בחניון בסך 300 ש"ח לחודש.
10. וכן, הוא לא השיג גבולו של התובע במקרקעין. ברגיל, הוא עושה שימוש אך ורק במושכר.
מסכת הראיות
11. מטעם התביעה, העידו שלושה עדים: מר עאטף פאהום, המכהן כממונה על התובע (להלן: "עאטף"); מר סאלח מאג'ד פאהום, עוזרו של עאטף (להלן: "סאלח") ומר תאופיק עוואד, מפעיל החניון (להלן: "תאופיק"). שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/2 ות/3 - והכל בהתאמה).
12. להגנה, היו שלושה עדים: בן הנתבע ,מר אוסאמה כורזום(להלן: "אוסאמה"); מר סיזאר חילו (להלן: "סיזאר") והאני עבד אלקאדר ,פועל בבית-העסק (להלן: "האני"). שלושתם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם. (נ/2, נ/3 ו- נ/4 והכל בהתאמה). וכן, הוגש מטעם ההגנה מוצג נוסף: נ/1א'-ב' - שני תצלומים של החצר).